
האופרה סימון בוקנגרה של ג'וזפה ורדי
בשיתוף
האופרה הלאומית הוולשית
ליברטו מאת פרנצ'סקו מריה פיאווה
במאי: דיוויד פאונטני
מנצח: איתן גלוברזון
יום רביעי, 26.3.03, האופרה הישראלית במשכן לאומנויות
הבמה ת"א

סימון בוקנגרה, הפקה
בפלורנס מ-1988
אתחיל בזה שלא היתה לי הרגשת התעלות, כי א': ישבתי על היציע מצד שמאל וכל מי שיושב באגפים
מפסיד מידת מה של הנאה.
אמנם שומעים טוב אבל רואים רק חלק מן הבמה ומספיק שאחד מהיושבים בשורה הראשונה של היציע יתכופף קדימה כדי שיסתיר את כל מרכז הבמה.
אני מתפלל שמי שתכנן את האולם הזה - ישב שם פעם...
וכי לשם מה נוסעים לאופרה? הרי אומרים ש"אני נוסע לראות אופרה" כי להאזין לה אני יכול גם בבית.
והנה ב': הטנור ויצ'נטה אומבואנה נראה אמנם בתמונה טרובדור אמיתי, יש לו רפרטואר מרשים אבל קולו נשמע מאומץ ויגע וכשהוא שר דואט - לא שומעים אותו בכלל.
אולי שומע אותו מי ששר איתו…
אני זוכר אותו כבלתי נשמע עוד מהפקות קודמות של בית האופרה הזה.
יתר מבצעי התפקידים הגבריים היו בריטונים ובאסים מרשימים בקולם ובהופעתם,
והזמרות היו נהדרות!
חוץ מזה התזמורת צלצלה מצויין והמנצח איתן גלוברזון הוציא מהם ורדי אמיתי,
התפאורה היתה יפה ופונקציונלית, המרק בהפסקה היה אמנם דליל אך חם,
ומחנות הדיסקים השמיעו בקולי קולות את לה טרויאטה.
וכאן טמונה הבעיה העיקרית:
סימון בוקנגרה היא לא
האופרה של ורדי, וכשמנסים לקרוא ולהבין את העלילה מקבלים
כאב ראש מכל התסבוכות (כרגיל באופרה) ומסתפקים בהאזנה והצצה בתרגום, אבל אז
חסרה התסבוכת…
הדרן: כל הדרך הביתה (125 ק"מ) ירד גשם!

קישורים קשורים:
האופרה הישראלית החדשה
בפורטל הקלאסי
,
אודות האופרה סימון בוקנגרה של ורדי
